כל העולם שבעה/ביקורת איתן בר יוסף
היו אנשים שיצאו מזועזעים לגמרי מ"יושבים" של רינת מוסקונה, אבל בעיני לפחות, מדובר באחת ההצגות החשובות והחזקות שהוצגו השנה בפסטיבל: הצופים מצטרפים לאלמנה צעירה ולשאר בני משפחתה היושבים שבעה על הבעל המת, מתייפחים, מקוננים, מנשנשים, צופים בסרט הווידאו מהחתונה, מוחאים כפיים בהתרגשות ושרים שירים עבריים הירואיים. האלמנה אמנם יוצאת אט-אט מדעתה - היא בולעת לימונים, מקיאה, מאוננת וזוחלת מתחת לשולחן - אבל קרוביה עושים הכל כדי להרגיע אותה ולשמור על אווירה משפחתית מכובדת.
היופי בהצגה טמון בחפיפה בין החוויה התיאטרונית לבין חוויית השבעה, שהיא אחרי הכל טקס בעל מאפיינים דרמטורגיים מובהקים: מחוות הצער הפומבי (גם כאשר לא הכרת כלל את המנוח), רגעי הבנאליה הקטנים (הסלולרי מצרצר, מזלג נשמט), ההמתנה העיקשת שהזמן יעבור ובעיקר תחושת המבוכה המתעצמת ככל שנמשכת הסיטואציה. מוסקונה מטפחת באהבה את המבוכה הזו, ולמרות שהמתח הדרמטי רופף רוב הזמן, ההצגה מצליחה לחשוף בצורה מקורית ומעוררת מחשבה את יחסי הגומלין בין הבמה לבין המציאות. הצופים, אגב, שיתפו פעולה - כירסמו, מחאו כפיים, אפילו הזילו דמעה - אבל סירבו, כהרגלם, לבצע פרובוקציות שיבחנו את מידת נכונותם של השחקנים ללכת עד הסוף.
